<h1>כל בו סימן קכ"ז בשם התשב"ץ</h1>
<h2>דף י.</h2>
דין וששאלת על ראובן שמסר פקדון לשמעון ובא לוי וצוה על פי ב"ד לשמעון שלא להחזירו לראובן שחייב לו ראובן מעות אם יכול שמעון לתפשו בהיתר לצורך לוי. אם דבר פשוט הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר הפקדון או שאינו יכול לכפור אז חייב שמעון ללוי מדרבי נתן. ועוד הא אמרי' התופס לבעל חוב במקום שחייב לאחרים לא קנה.
<h2>דף יז.</h2>
דין אדם שנתחייב לחבירו ממון בבית דין ושוב אמר לו פרעתי לך מה שנתחייבתי בבית דין נאמן כדאמרינן פר"ק דבבא מציעא אמר צא תן לו ואמר פרעתי ואתו עדים שלא פרע הוחזק כפרן. משמע דוקא כשבאו עדים שלא פרע הא לא באו עדים היה נאמן.
דין אדם שנתחייב שבועה לחבירו בבית דין ושוב אמר נשבעתי לך פסקו התוספו' שאין צריך לישבע שכבר נשבע לפי שלא נתקנה שבועת היסת על שבועה. אמנם אבי העזרי פסק הואיל שאנו רגילין עכשיו לישבע בקהל שאינו נאמן לומר נשבעתי לך כבר כדאיתא פרק האומנין אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא עדים ויפטר. ואינו יכול לומר נשבעתי לך כבר הואיל והוא במקום שיכול להביא ראיה אף כאן הואיל ורגילין לישבע בבית הכנסת אינו יכול לומר נשבעתי. והר"ף ז"ל הגיה ומטעם זה נהגו כשאדם שוכר סוס לחבירו ללכת לקראת חתן או לשיירא אחרת ונתקלקל הסוס דהוא אומר שלא פשע ושלא שינה מדרך הרוכבים כי אין נאמן בשבועתו וצריך להביא ראיה מחביריו משום דהוי מקום שיש רואה.
דין אם כתבו הפרט בטעות בתוך הכתובה כגון שהיה לו לכתוב נ"ז וכתב נ"ו ולא הרגיש עד לאחר הנשואין הכתובה פסולה מפני שהיא מוקדמת כדאמרינן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרי' והחופה אינה בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי כתובה. וצריך לכתוב כתובה אחרת דאסור לשהותה בלא כתובה. אבל אם כתב בה נ"ח אינו פסול שהמאוחרין כשירין. עד כאן מספר התשב"ץ. חברו תלמיד אחד לפני הרב המובהק רבינו מאי' מרוטנבור"ק זצ"ל. שטר שדלג ממנו לבריאת עולם וכן נמי אם לא כתב בו כלל הפרט הגדול אלא תשע מאות וששים ולא כתב האלפים אלא הפרט הקטן שנת ששים כשר זהו לשון הרב בעל התרומה ז"ל.
<h2>דף מב:</h2>
דין על מעות שנתן ראובן ליד אשת שמעון ותובע אותו והוא אומר שכן הוא כדבריו אך לא באו לידו. ישבע שמעון שכן הוא כדבריו שאין לו משל ראובן כלום ושלא (הזיקו כלל) [נתנה לו אשתו] ויפטר.
<h2>דף מט.</h2>
דין אדם שנדר לחבירו לתת לו בנו למול או להיות לו בעל ברית צריך לקיים לו. ואף על גב דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאן כיון שהוא מנהג של בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה למול או להיות לו בעל ברית ומקיימין גם בזה יש לקיים. והר"ף ז"ל הגיה מידו רבי' יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעובר' אינו כלום משום דהוה דבר שלא בא לעולם וכגון זה לא מצינו שיועיל המנהג.
<h2>דף סו.</h2>
דין שדוכין שמשימין בני אדם כשמזווגין יחד התוספות פסקו שאם אחד חוזר קנה חברו והרויח כל השדוכין [דלא חשיב אסמכתא] לפי שבייש אותו שאינו יכול למצוא זווג כל כך בטוב כמו שהיה עושה קודם לכן.
<h2>דף עא:</h2>
דין מי שהשאיל לחבירו כלי או משכון ללוות עליו ברבית על השואל לפדות הכלי או המשכון ולהחזירו למשאיל ויפרע הקרן והרבית.
דין ראובן שתבע לשמעון לדין ואמר לו שלחת לי על ידי גוי לבנות ביתך וכן עשיתי ותן לי מעותי ושמעון אומר לא היו דברים מעולם, שמעון פטור, כי אין שליחות לגוי ושמעון אפילו שבועה אינו צריך לעשות שלא היו דברים מעולם כי זה הוא טענת שמא וכל טענת שמא לא שייך שבועה וראובן יכול ליטול בטוב עציו ואבניו שבנה בבית.
<h2>דף עה:</h2>
כתב הר"מ מי שהשכיר מלמד או סופר או שכיר אם רוצ' לחזור בו השכיר בעל הבית יכול להתנות עמו לתת לו יותר מתנאו ולא יתן לו כדאיתא בבבא מציעא פ' השוכר שוכר עליהן או מטען. כת' ר' אבן מג"ש מי ששכר מלמד לבנו וקבע לו זמן והעבירו ממנו אין לו עליו אלא תרעומת כמ"ש השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין לזה על זה אלא תרעומת ע"כ.
<h2>דף פ:</h2>
דין ראובן שלמד בנו של שמעון ושמעון נתן ספר של הקדש לראובן בעבור שכירות ראובן המלמד יכול לעכב הספ' ולמשכנו ולמוכרו בעבור שכירותו והקהל יתבעו משמעון (לפטור) [לפדות] הספר מיד ראובן.
<h2>דף פג.</h2>
דין אדם שנתחייב שבועה לחבירו בבית דין ושוב אמר נשבעתי לך פסקו התוספו' שאין צריך לישבע שכבר נשבע לפי שלא נתקנה שבועת היסת על שבועה. אמנם אבי העזרי פסק הואיל שאנו רגילין עכשיו לישבע בקהל שאינו נאמן לומר נשבעתי לך כבר כדאיתא פרק האומנין אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא עדים ויפטר. ואינו יכול לומר נשבעתי לך כבר הואיל והוא במקום שיכול להביא ראיה אף כאן הואיל ורגילין לישבע בבית הכנסת אינו יכול לומר נשבעתי. והר"ף ז"ל הגיה ומטעם זה נהגו כשאדם שוכר סוס לחבירו ללכת לקראת חתן או לשיירא אחרת ונתקלקל הסוס דהוא אומר שלא פשע ושלא שינה מדרך הרוכבים כי אין נאמן בשבועתו וצריך להביא ראיה מחביריו משום דהוי מקום שיש רואה.
<h2>דף פט.</h2>
בב"מ מצינו [תוספתא ב"מ פ"ח ה"ב] אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולשכור עצמו ביום ולחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה בשחרית. מכאן דקדקו רז"ל שיש בידו של בעל הבית למחות למלמד המשכים לעשות מלאכתו ע"כ.
<h2>דף קא.</h2>
דין ראובן שתבע לשמעון לדין ואמר לו שלחת לי על ידי גוי לבנות ביתך וכן עשיתי ותן לי מעותי ושמעון אומר לא היו דברים מעולם, שמעון פטור, כי אין שליחות לגוי ושמעון אפילו שבועה אינו צריך לעשות שלא היו דברים מעולם כי זה הוא טענת שמא וכל טענת שמא לא שייך שבועה וראובן יכול ליטול בטוב עציו ואבניו שבנה בבית.
<h2>דף קח:</h2>
לעולם שותפו' קודם למצרנות וגם משכנת' קוד' למצרנות וכגון שמשכן לו ביתו לשנה אחת קודם שרצה למוכרה כי סתם משכנתה שתא. ואם המצרן אינו בעיר אין צריכין לשלח אחריו שיכול לקנות הבית כל מי שירצה ואין לו למצרן דין ודברים על הקונה. ואפילו יש למצרן כמה בתים וכמה דירות בעיר ואדם אחד שלא היה מצרן קנה הבית אם היה בעיר בשעת הקנין הוא יכול להוציא מידו שצריך ליתנה לו במה שקנה אותה האחר.
<h2>דף קיג.</h2>
דין למעבד דינא לנפשיה קיימ' לן כרב נחמן דאפי' היכא דליכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה. אמנם אומר אני דוקא בחפץ המכיר שהוא שלו רשאי אני ליכנס בבית חבירי המחזיק ספרי או בגדי וליקח אותו בעל כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואין פורעו אינו רשאי למשכנו כדתנן פרק המקבל [קי"ג ע"א].
<h2>דף קטז:</h2>
דין ראובן שתבע לשמעון לדין ואמר לו שלחת לי על ידי גוי לבנות ביתך וכן עשיתי ותן לי מעותי ושמעון אומר לא היו דברים מעולם, שמעון פטור, כי אין שליחות לגוי ושמעון אפילו שבועה אינו צריך לעשות שלא היו דברים מעולם כי זה הוא טענת שמא וכל טענת שמא לא שייך שבועה וראובן יכול ליטול בטוב עציו ואבניו שבנה בבית.
<h2>דף קיח.</h2>
דין המשכיר את חברו צריך לפרעו במעות או בדבר אכילה. וכתב הר"ף שאם אין מעות לשוכר לא יפטר בנתינת שוה כסף דלא אמרי' בשכירות שוה כסף ככסף אלא צריך לטרוח ולמכור מעניניו לפרוע מעות לשכיר.
